בשנת 1950 מסתיים מבצע "על כנפי נשרים" שנקרא גם "מרבד הקסמים" שנועד להביא את כל שארית יהודי תימן שהמתינו לעלייה במחנה "חשאד" ליד העיר עדן.
במהלך¬ 1951 ועד 1953 מנסה אבי לאתר את אשתו מרים לוי ובתו ברכה בארץ.
הוא מנסה דרך ארגונים שונים כולל הסוכנות היהודית והתאחדות התימנים ולבסוף מגלה שחלק מהמשפחה של אשתו התיישבו במושב "עמינדב" שליד ירושלים.
לאחר מספר ביקורים במקום ופגישות עם רב המושב מתבררות לו שתי עובדות, האחת שאשתו גרושתו מרים נפטרה בתימן כשנה לאחר חזרתה מארץ ישראל ושהבת מרים בשנות ה – 40 לחייה אינה רוצה בכל מגע או היכרות עימו וזאת לטענתה עקב העובדה שאחי אימה אשר גדלוה ספרו לה על אביה שהתעלל באשתו, הכה אותה ומנע ממנה ללדת ילדים נוספים וזאת הייתה הסיבה לגירושים ול"בריחתה" חזרה מארץ ישראל לתימן. 
כל ניסיונותיו של אבי להסביר ולספר את מה שבאמת קרה לא הועילו והבת מרים לא הייתה מוכנה אפילו להיפגש איתו אצל רב המושב כדי לשמוע את הסבריו. 
בצר לו פנה אבי לרב רפאל אלשיך שהפך לדמות סמכותית ומוכרת גם בעיני העולים החדשים וזה הציע לו לתבוע את בתו מרים ל "דין תורה" על אי קיום מצוות כיבוד אב….. ואכן הוקם בית דין כזה בבית הכנסת במושב עמינדב בהשתתפות הרבנים של מושב "עמינדב" מושב "אורה" הסמוך והרב רפאל אלשיך שהגיע עם אבי במכוניתו של אחי חיים.
במהלך הדיון בהשתתפותה של ברכה בתו שמעה היא את סיפורו של אבי  ובמיוחד את עדותו של הרב אלשיך שאישר והכין את הגט שניתן לאימה.
הרב העיד שכל הסיפורים והתיאורים שנתנו לה על ידי אחי אימה לא היו כלל והסיבות לגט היו רצונה של אמה לחזור להוריה ולמשפחתה ,דכאונה,   ואי יכולתה להסתגל לתנאי ארץ ישראל. הכרעת הדין  של הרבנים   פה אחד הייתה לחייב את הבת ברכה בכיבוד אביה……

ניסיונותיו של אבי להזמינה לתל-אביב כדי לעזור לה ולהכיר לה את בני המשפחה לא הועילו ולכן מדי מספר חודשים נוהג היה אבי לנסוע ל"עמינדב" כדי  לבקר את בתו אך תמיד חזר מדוכא ומיואש מאי רצונה לפתח את הקשר ולאפשר לו לסייע לה….
באחת הפעמים בשנת 1956 לפני גיוסי לצבא בקש הוא ממני להתלוות אליו לביקור ב"עמינדב" ואכן נסענו שנינו באוטובוס והגענו לביתה של ברכה, מיד הבחנתי בקבלת פנים צוננת ובהתנהגות שונה  מהמקובל.
כשהגענו ברכה בתו  נשקה את ידו הכינה לו כוס קפה ולי מים קרים, ישבנו במטבח ולאחר דקותיים  נותרנו לבדנו, ברכה הלכה לסדר ולנקות את הבית ולטפל בילדיה….להערכתי באופן מופגן……

נותרנו לבדנו באווירה משונה, הצעתי שנצא החוצה מהבית ונסתכל על הנוף ההררי, וכך עמדנו בחוץ אני מדבר והוא לא עונה…אני מנסה להסביר לו, שאין טעם להמשיך… הצעתי לו שנחזור לתל-אביב  היות והוא נענה  לי,נכנסנו להגיד שלום שבקושי נענה בחזרה  ונסענו חזרה לתל-אביב.
בעקבות ביקור זה שוחחתי ארוכות עם אבי, הבנתי את תסכוליו ובמקביל הפעלתי לחץ על יתר אחי ובמיוחד חיים וראובן וכולנו שכנענו אותו שכל מה שנתן היה לעשות… נעשה!! וכנראה שלברכה אין רצון לפתח קשרים עם משפחתנו.
ואכן השכנוע עזר ואבי החליט שהביקור הבא יהיה האחרון, נודע לי ממנו שבביקור זה הוא נתן לה סכום גדול של כסף וכשחזר ראיתי בעיניו שהוא ויתר והשלים עם הגורל.כששאלתי..איך היה?
הפליט לי כדרכו במקרים אלו את המלצתו במילים "ובערת הרע מקרבך"
לאחר שנים כשניסיתי לשוחח איתו על בתו ברכה הבנתי שאין לו יותר עניין בנושא ואכן עד יום מותו השם "ברכה" לא הוזכר יותר במשפחתנו….