עודד (עובד) עברי (הברי) (       -1939)

ילדותי בשכונת נווה צדק התנהלה על מי מנוחות מלאה משחקים וחוויות של רחובות ושווקים.

כבן הזקונים של הורים מבוגרים כשמעלי 6 אחים ואחיות הרגשתי את תשומת הלב והפינוקים, היות והייתי תלמיד טוב יחסית, לא היו בעיות עם הורי והם היו מתגאים בבנם הצעיר והיחיד שלומד בבי"ס "אליאנס" וכבר בגיל 8-9 פולט משפטים בצרפתית.

 זכור לי שהייתי ילד עם בטחון עצמי אותו "רכשתי" כנראה בבית בו גרתי ובבית שממולו.

שפר מזלי ובקומת הקרקע של ביתינו היו רק בנות בגילי וצעירות יותר וכך גם בבית שממול  ביתי וכבר בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי עם שתי "חברות" שהתחרו על התואר.

"אהובה אברהם" שגרה בקומת הקרקע בביתי ו"רבקה חימו" שביתה היה מול ביתי, נוהגים היינו לשחק בכל המשחקים שהיו נהוגים בתקופה ההיא, ובמרבית הזמן מחוץ לבית כשנמאס לי לשחק עם הילדות שחקתי עם חברי "שלמה מזרחי" ועם חברי לספסל הלימודים "יחיאל חיון" ו"אלכס שטיינברג".

 בשכונת נווה צדק עד שנת 1947 התערבבנו יהודים מכל העדות וערבים משכונת מנשייה שהייתה צמודה לשכונתינו ושהגיעו אלינו בעיקר כדי למכור את מרכולתם שכללה ירקות, פירות וביצים.

נוכחותם התמעטה ולקראת ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר  1947נעלמו לחלוטין, וברקע התחלתי להרגיש במתח שהיה שונה מהמתח בו חיינו קודם לכן תחת המנדט הבריטי.

שלטון המנדט בשכונתינו כמעט ולא הורגש היות והחיילים הבריטים חששו להכנס לשכונתנו שהיתה מלאה בסמטאות ורחובות צרים , ובכל פעם שניסו לעשות זאת נרגמו באבנים, כאשר במספר מקומות לאורך רחוב שבזי בנו הצעירים בשכונה מחסומי אבנים, ברזלים וריהוט ישן.

החל מסתיו 1947 התחלתי לחוש בעצמי את  המתח התחילו צליפות על בתים בשכונה מכיוון שכונת מנשייה וממסגד "חסן בק" וכמעט בכל יום נהרגו אנשים ע"י צלפים..

בכל פעם שהגעתי הביתה ועליתי במדרגות לקומה השנייה הייתי נאלץ לזחול עד לכניסה לדירתנו כדי לא להיפגע מהצליפות.

מייד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 גברו היריות עלינו ובכל הארץ פרצו קרבות והתנכלויות ליהודים בדרכים ובערים המעורבות.

בשכונתנו התחלנו להתרגל לשגרה, לימודי בבי"ס  אליאנס הופסקו ובית הספר הפך למפקדת אצ"ל.

בתחילת 1948 בנוסף ליריות ולצליפות התחלנו להיות מופגזים ,היריות וההפגזות גברו עם תחילת ההתקפה והכיבוש של שכונת "מנשייה" הערבית ובאחד הלילות הגשומים של תחילת 1948 התעוררתי בלילה לאחר ששמעתי פיצוץ עז, כוסיתי בטיח שנשר מהתקרה ובמי גשמים שזלגו עלי וזאת כתוצאה מפגז מרגמה שהתפוצץ על גג ביתינו העיף את רעפי הגג ואת תקרת "הרביץ".

התעוררנו מהשינה  בבהלה ועברנו אני ואהרון אחי לחדר הורינו, שם חיכינו ערים לבוקר.

כבר למחרת העביר אבינו אותנו לביתנו שברחוב נחלת בנימין 74פינת דרך יפו ת"א ותוך זמן קצר הוסיף לחדר מטבח ושירותים על הגג ,שם גרנו במהלך מלחמת העצמאות.

 מיד עם הכרזת העצמאות בחודש מאי 1948 התחלנו לראות מטוסי קרב חגים בשמי תל-אביב.

 ביום 18 למאי 1948 בעוד אני ואחי אהרון נמצאים על גג חד המדרגות בקומה החמישית, ראינו 2 מטוסי קרב מגיעים מצד מזרח ,צוללים מעלינו ויורים במקלעים, שנינו חשבנו שהמטוסים יורים עלינו ותוך שנייה ראינו גם שתי פצצות יורדות מכל מטוס ותוך 2-3 שניות שמענו פיצוץ עז והדף שהעיף אותנו מהגג העליון לתוך הגג התחתון, הפצצות נפלו בתחנה המרכזית הישנה וגרמו להרג של כ 100 אזרחים.

אימי שהייתה דאגנית מטבעה התחילה ללחוץ על אבי שייקח את בן זקוניה למקום אחר היות ולטענתה זו כבר הפעם השנייה שבנה ניצל בנס.

ואכן כבר למחרת היום לקחה אותי אימי לרמת-גן כדי שאגור עם גיסתי דייזי ברחוב שרת 16.

היות ומביקורי הקודמים אצל אחי אברהם הכרתי את ילדי השכונה, המעבר היה קל במיוחד שהרגשתי עוד קודם לכן באהבתה של דייזי אלי.

 כשבועיים לאחר הגעתי ובאמצע משחק מחבואים עם ילדים מהשכונה שמעתי שוב…. את זמזום מטוסי ה"ספיטפייר" זמזום שדמה לזה ששמעתי בתל-אביב. כשהבטתי לצד מזרח שוב ראיתי שתי נקודות שחורות בשמיים.

 יתר הילדים נעמדו והסתכלו אך אני על סמך הניסיון עודדתי אותם לברוח ולהסתתר במערת הכורכר שהייתה על הגבעה היכן שהיום עומד בית האבות ברחוב שרת 14, מיד עם כניסתנו למערה, שוב נשמעו קולות של טרטור המקלעים ומיד לאחריהם קולות נפץ של פצצות.

 כשהשתרר שקט יצאנו מהמערה חזרנו לרחוב שרת (הקשת) פינת רחוב הפרסה שם ראינו מחזות קשים של הרוגים ופצועים. רק לאחר ההפצצה נודע לנו שבבתים שבסביבתנו ממוקם המטכ"ל של צה"ל .

כמובן שבעיני אימי היה זה הנס השלישי שעזר לי להישאר בחיים ולכן  נשארתי ברמת גן עד סוף מלחמת העצמאות ואז הוחזרתי שוב לחיקה של אימי ומיד עם תיקון גג הבית חזרנו כולנו לרחוב שבזי שכונת ילדותי לחברות שנעזבו ולחברים שאליהם  התגעגעתי….

לקראת שנות ה – 50 אני ושלמה מזרחי חברי העתקנו את פעילויותינו לאזור רחוב שד"ל בתל-אביב וזאת עקב הצטרפותנו למקהלת בית כנסת "אוהל – מועד" ולימודינו ליהפך לחזנים ולקוראים בתורה .

ברחוב ממול לבית הכנסת גרו שתי ילדות שהיו חברותינו …הראשונה ניצה דרשן והשנייה אביבה בן דוד כמובן שהן לא ידעו מהחברות שברחוב שבזי ואנו לא טרחנו לספר.

לאחר מותה של אימי ז"ל ולאחר הניסיונות שלא צלחו להפעיל את הבית בשבזי במתכונת של משפחה, החליט אבי למכור את בית המשפחה בשבזי 34.

 אבי עבר לגור בדירת הגג שבבניין בנחלת בנימין ואותי העביר לגור עם אברהם ודייזי ברמת גן.

 המעבר גרם לי להחליף בית ספר מתיכון גאולה בתל אביב עברתי לתיכון "דביר" כשנה לאחר שגרתי עם דייזי ואברהם הושלמה בניית הבית בשרת 16 ואני עברתי להתגורר במקלט הבית ולקבל את שירותי הכביסה והמזון מדייזי אשת אחי אברהם.

חיי כנער צעיר ברמת גן מנותק מחברותי וחברי ילדותי אילץ אותי לחפש חברים חדשים ברמת גן.

 כמו נערים אחרים נמשכתי ל"עמק" ליד קולנוע אורדע לשם הגיעו נערים ונערות מהשכונות השונות של רמת גן ומהר מאוד מצאתי את עצמי כחלק מחבורה של נערים בוגרים ממני שצירפו אותי לחברתם… כנראה על רקע של צבע ומוצא.

החבורה שבראשה עמד יוסל'ה החסון שלא פחד להרביץ למי שצריך בלטה בעיר וכל יתר הנערים פחדו ממנו, די מהר הבנתי שאני מתחיל להתדרדר במדרון ומילד ונער נחמד,  חברותי וטוב לב הפכתי לחלק בלתי נפרד מחבורה בריונית  ומפחידה.

התחושות היו מנוגדות, מצד אחד כל הנערים ידעו שצריך לכבד אותי ולהתנהג יפה אך מאידך הבנתי שהתנהגותם נובעת מפחד החבורה אליה אני משתייך.

לאחר מחשבה עמוקה החלטתי ביזמתי שצריך לשנות כיוון וחיפשתי לעצמי פנימייה כדי שאוכל להתרחק מהחבורה וגם לקבל את השירותים שהייתי זקוק להם. די מהר גיליתי את בית ספר הטכני של ח"א בחיפה. נרשמתי, נבחנתי והוסמכתי כמכונאי מטוסים לימודים שהובילו אותי ישירות לח"א בו שירתתי עד שנת 1985.

נכתב ע"י עודד (עובד) עברי (הברי) במרץ 2011