האחים שלי

חיים הברי 1920-1986

כשנולדתי בפברואר 1939, אחי ה"כמעט בכור" חיים היה בלונדון אליה הגיע במצוות אבי כדי ללמוד רפואה.

הימים היו טרום מלחמת העולם השנייה כך שאחי חיים הספיק לא רק לסיים את שנת הלימודים הראשונה אלא גם לטייל באנגלייה ולהכיר את לונדון טוב מספיק כדי לספר בשבחה שנים רבות לאחר מכן.

כאמור חיים הגיע ללונדון בקיץ 1938 לפני תחילת שנת הלימודים בבית ספר לרפואה אליו נרשם בארץ ישראל וזאת עקב היותו נתין בריטי. באמצע שנת הלימודים  השנייה ובעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה ותחילת ההפצצות הגרמניות על אנגליה באביב 1940, הוחזר חיים הביתה לתל-אביב ובקיץ 1941 שלח אבי את חיים לבירות ללמוד משפטים וליהפך לעו"ד אך באחת מחופשותיו פגש חיים את אידה למשפחה מיכאל.

האהבה נצחה ואת כל חופשותיו בילה חיים בחברתה של אידה. חברות שהביאה לנישואים מהירים ולהפסקת לימודי המשפטים.

בשנת 1942 התחיל חיים לעבוד במחלקת המזון של המנדט הבריטי (Food Control) וזאת עקב הידע הרב באנגלית אותו רכש באנגליה ומאז לא היה חסר אוכל בבית.

בשנת 1943 נולדה בתם הבכורה וכשחיים ואידה קראו לה "איילה" על שם אימו של אבי (סבתינו) אבי נהנה והעריך מאוד את המחווה שחיים ואידה עשו למענו.

לאחר סיום המלחמה ב 1945 סייע אבי לחיים להזמין ולייבא מכונית סטנדרד עם גג נפתח מאנגליה. במכונית זו חיים היה מסיע את אבי אמי ואותי לטייל ברחובות ת"א ואפילו עד רמת גן נסענו לבקר את אברהם ודייזי בביתם החדש.

בשנות ה – 40 בשכונת נווה צדק שם גרנו נראו רק 2 מכוניות, מכונית ה"סקודה" של הרופא השכונתי ד"ר רוזנברג ומכונית ה"סטנדרט" של חיים הברי.

כפי שציינתי את אחי חיים הכרתי מסיפורי אבי ואימי וכן מחיי הבוגרים.

חיים נולד ב 1920 שנה לאחר מותה של הבת הבכורה ציפורה מדלקת ריאות שמהר מאוד הפך לבכור האהוב והאהוד בעיקר על אביו וזאת עקב חכמתו וידיעותיו הרבות. בגיל 3 עמד חיים הקטן לאבד את חייו כאשר במשך כחודש התקשה בנשימה נחלש וחרחר הרופא שבדק לא מצא סיבה לכך אך התריע שלילד יש קשיי נשימה ופגם בריאותיו.

באחד הבקרים ובעקבות ויכוח עם אמנו שושנה החל חיים לבכות להשתעל ולהיחנק ואז הקיא החוצה גרעין של אבטיח שהנביט והוציא עלים ועם יציאתו מקנה הנשימה, חזרה נשימתו התקינה של חיים.

חיים גדל והפך לילד חכם שאהב ללמוד ולקרוא אהוב ונערץ על הוריו ובמיוחד על אביו.

מסביבו גדלו אחיו הצעירים אברהם וראובן.

זכורים לי סיפורים מאמי על חכמתו של חיים ויכולתו לגרום לאחרים להאמין בסיפוריו שבחלקם היו דמיוניים.

גם כאשר אימי הייתה מחלקת ממתקים לילדיה היא הייתה עדה איך חיים היה מצליח לסובב את אברהם ולגרום שהוא יוותר על הממתק על סמך הבטחה כלשהי.

לחיים היה כישרון להתחבב על הסובבים איתו והוא נהנה להפגין את הידע הרב, שאגר את רכות לשונו ואת טוב ליבו.

במשך השנים הפך למורה לאנגלית וחשבון אהוב ואהוד על תלמידיו. בכל, ערב שהייתי חוזר מאוחר מחברים או מהצגה הייתי מבחין בחיים היושב לבד בסלון שקוע בקריאה וכל משפחתו ישנה.

רמת הקשרים בינינו הייתה נמוכה וזאת עקב טווח הגילים של כמעט 20 שנים אך תמיד כשהייתי זקוק לתרגום לאנגלית הוא היה שם כדי לעזור... לצערי כאשר נפטר לא הייתי בארץ ולא ישבתי שבעה יחד עם המשפחה אך עד היום נצור הוא בלבי כאח הבכור "שידע הכול"

יהי זכרו ברוך!!!

נכתב וסופר ע"י עובד עברי(הברי) בפברואר 2011

ראובן הברי (1925-2008)

האירוע הראשון שלי עם ראובן היה אירוע טראומטי, זה קרה כשאני בגיל 14 שנים והוא אבא לבת קטנה.

ויכוח על נושא ניקיון ביני לבין רותי אשתו בבית ברחוב שבזי לאחר מות אימי הוביל לאיומים ואזהרות כשאני מתבצר בעמדתי, מפגין את בגרותי ולא מוכן להשמע לרותי. ראובן ניסה להכותני כפי שהיה נוהג לעשות לאחי אהרון, אך הוא היה בשוק טוטלי כשחמקתי ממנו בזריזות ולא עמדתי בשקט וקבלתי באהבה את מכותיו.

בבית אבי ואימי כשהתבגרנו ולפני שהתחתן, הוא התנהג כ"נסיך" הוא היה הגבוה והחזק משני אחיו הגדולים ומתחתיו שתי  בנות מזל ורחל ושני אחים צעירים בהפרש שנים ניכר אהרון ואנוכי.

עמדתו בתוך המשפחה והעובדה שעבד כפקיד בבנק עם הכנסה יחסית גבוהה הקנתה לו "מעמד על" אותו ניצל לקבלת כל השירותים להם היה זקוק!

מזל ורחל כבסו וגיהצו את חולצותיו, אהרון היה השליח לכל גחמותיו כשמדי פעם היה נענש במכה או בגערה. מזל הרכה נענתה באופן קבוע לדרישותיו אך רחל מרדה.. וכשניסה להענישה ולהכותה חטף ממנה בעיטות ושריטות.

מעניין שלאחר שהכיר את חברתו רותי כל התנהגותו השתנתה וזאת כנראה כדי להפגין את אישיותו החיובית בעיני אשתו העתידית.

עם סיום לימודיו בתיכון נקלט ראובן כפקיד בבנק " קופת מלווה וחסכון המזרח" ומאז הפך להיות שר האוצר במשפחתנו.

כל מי שהיה זקוק להלוואה פנה לראובן שעזר וסייע לכל לקוחות הבנק ולא רק למשפחתו.

בכל מקום שסיפרתי שאני אחיו של ראובן מיד הסתכלו עלי בהערצה, מספרים לי על העזרה שקבלו ועל מאור הפנים שזכו לקבל ממנו.

מסירותו האחריות והדייקנות שהפגין הביאו אותו מהר מאוד לתפקיד סגן מנהל הבנק כשבפועל הבנק התנהל לפי הנחיותיו שלו עד שנמכר לבנק לאומי.

לראובן הייתה חשובה השפה העברית ובכל הזדמנות היה מתקן אותנו ומדגיש את המילה הנכונה, כאשר ברוב המקרים זה היה נעשה לאחר שבחן לעומק את ידיעתנו בעברית תקנית.

בגיל מבוגר יותר כששנינו נשואים הפכנו לשכנים וחברים התקרבנו מספיק כדי שאוכל לעמוד על תכונותיו החיוביות. טוב ליבו ונכונותו לעזור, אי התערבותו בסכסוכים במשפחה, גמיש ופרגמאטי כשצריך אבא טוב לבנותיו זהרה וטליה.

אנחנו האחים למשפחת הברי שגרנו בשני הבניינים שברחוב שרת 16 ברמת גן היינו נוהגים להתכנס בביתו של ראובן ורותי לחגוג את החגים ביחד עם הילדים והנכדים, גם בעוד אבינו זכריה היה חי וגם לאחר מותו ותמיד זכינו לקבלת פנים יפה.

נוהגים היינו ללכת יחדיו באופן קבוע לבקר את קברות הורינו וקבר בתו איריס ז"ל בבית הקברות בקרית שאול.

ראובן המשיך לעבוד במשרה חלקית בבנק לאומי גם אחרי יציאתו לגמלאות בתחילה הוא היה הולך בבוקר לבנק  בתל אביב וחוזר ברגל לביתו ברמת גן וכשבגר יותר נהג ללכת ברגל בבוקר אך לחזור הביתה במכונית עם אחינו אהרן שעבד במגדל שלום לא רחוק מהבנק.הפסקת עבודתו נעשתה ביזמתו כאשר הרגיש שזכרונו בוגד בו  והוא לא מסוגל להבטיח יותר את מידת האחריות  שהיתה חלק חשוב באופיו ...למעבידיו!

ראובן רצה וגם האמין שיוכל לחיות מעבר לגיל 86 הגיל בו אבינו זכריה נפטר, אך לצערי לא עמד במשימה והלך מאיתנו בגיל 82 שנים. יותר מכל אחי ואחיותיי.

יהי זכרו ברוך!!!

סופר ונכתב ע"י עובד עברי(הברי)בחודש פברואר 2011

מזל ( 1929-2008)

מזל נולדה בדיוק 10 שנים לפניי במזל דגים.

כל זיכרונותיי מבית אבא היו של נערה טובה ממושמעת חרוצה ואהובה על הורי אך במיוחד על אבי.

למזל היה חבר כבר בגיל צעיר שקראו לו מיכה. הוא גר ברחוב הכובשים בפאתי כרם התימנים והיה מבקר בביתנו.

האהבה פרחה בין השניים, ההורים נפגשו ושוחחו על עתיד ילדיהם, אך פתאום חלה מיכה ולאחר תקופה קצרה התברר שחלה בשחפת, מחלה שבשנות ה – 30 נחשבה קטלנית ומדבקת. ואכן לצורך הריפוי נשלח מיכה לסנטוריום בשוויץ ומזל אחותי.. להתייפח על האהבה הנכזבת בזרועות אימה.

התאוששותה של מזל הייתה מהירה, מלחמת העצמאות פרצה ומזל התגייסה ל"חיל המודיעין" שם התאהבה במפקדה רס"ן סבוראי.

לאחר תקופה מסוימת רחל אחותי הכירה בחור רציני שרצה להתחתן אך רחל בחושיה הטבעיים הבינה שהבחור לא מתאים לה וכדי לעבור הלאה, הכירה לו את אחותה מזל ואכן לאחר זמן קצר ובעידודו הישיר של אבי נישאה מזל לחבר של אחותה ושמו בישראל שלום חבשוש.

אני מאוד שמחתי על החתונה היות וקיבלתי בחזרתם מירח הדבש משחק שנקרא"הטכנאי הצעיר"
שאז היה יקר המציאות. אך שלום קנה אותו על אף מחירו כדי להצדיק את העובדה שהגיע ממשפחת חבשוש העשירה.

התקרבותי אל מזל נעשתה סמוך למותה של אימי.

כל אחיי הגדולים היו נשואים עם ילדים, אחותי רחל נישאה ליעקב קסטל ועברה לגור בירושלים ורק אחותי מזל הייתה קרובה וגרה בדירה בגג בביתנו שברחוב נחלת בנימין 74 ת"א.

מרבה הייתי לבקרה לשוחח ארוכות איתה ולשמוע ממנה סיפורים אישיים על קשיים מאווים ומציאות.

למזל היו הרבה חלומות שלצערי לא הגשימה. יכולותיה השכליות יכלו להביא אותה רחוק אך במקום לימודים העדיפה בעל וילדים.

הפרש הגילים בינינו שהיה 10 שנים כמעט ולא הורגש ומאד נהנינו לצאת ביחד כשאפשר היה, להצגה יומית עם דפנה ותמי, לשבת מידי פעם בבית קפה ולשוחח על החיים.

כשבגרתי שימשתי כאיש סודה ואיש אמונה. נוהגים היינו לפנק את עצמינו במאכל טעים, ממתקים ובעיקר בשיחות אינטימיות על היש והאין.

עם התגלות מחלתה של ביתה תמר – מזל הלכה והשתנתה, חלק גדול משמחת החיים והאופטימיות שלה נעלם אך לאחר זמן קצר התעשתה ולמדה לחיות בצל הקשיים והעצב כאשר מידי פעם מצאה גם הנאה וסיפוק וזה נבע בעיקר מאופייה הנוח הנעים והאופטימי.

ואז הופיעה הנכדה כוכבית שהצטרפה למשפחה כילדה צעירה כשמזל משמשת כאפוטרופסית שלה. וכך כנגד מחלתה של הבת תמר, היא קבלה את המתנה בדמות הנכדה כוכבית שנתנה למזל את הטעם לחיות ולהמשיך.

מזל האופטימית לא רצתה לדבר על סופיות החיים אלא רק על דברים משמחים ואת האופטימיות שלה היא שדרה לכל המשפחה וגרמה לכולם לאהוב אותה. מעולם לא התלוננה ותמיד ידעה לתת את התחושה לכולנו שהיא תחייה לעד...

כשהגעתי לבקרה בבית חולים ובמיוחד כשקראתי את תוצאות ה – C.T  נדהמתי מהגילוי וידעתי שאני מאבד אחות, אמא וחברה נהדרת...

בגיל 79 הלכה היא מאתינו בשנתה בשקט ובשלווה, בלי תלונות, טענות וטרוניות....

יהיה זכרה ברוך.

סופר ונכתב ע"י עובד עברי (הברי) בפברואר 2011

 רחל (1932-2006)

את כל אחי ביקרתי אך לאחותי רחל נסעתי... בתחילה ברכבת המטפסת לירושלים ומיד לאחר שעברנו את "בית צפפא" ישבתי בצד שמאל של הקרון כדי לראות את הבית של רחל ויעקב שהיה נטוע מס' מטרים מהמסילה בשכונת  "מקור חיים".

הזכרונות שלי מרחל אחותי היו מלאי צעקות.. אבי היה צועק עליה והיא הייתה מחזירה לו בצעקות רמות יותר, כאשר רוב הזמן היו "ברוגז" ראובן אחי צעק וניסה להכות, אך היא החזירה מלחמה בנשיכות ושריטות.

רחל שנולדה לאחר אחותה מזל הייתה ההיפך הגמור ממנה, ילדה דעתנית סוררת ומורדת שיודעת מה היא רוצה וגם איך להשיג זאת כשהיא החליטה ללמוד תפירה לא עזרו הוראות אבי  ולא התחינות של אימי... רצתה והגשימה!!!!

בגיל צעיר הכירה את יעקב למשפחת קסטל שביקר בביתנו גם לפני החתונה  ולי רק נותר לראות את האהבה בהתגלמותה,אהבה שלמה של גוף ונפש שלא ראיתי במקומות אחרים.

בהמשך ולאחר חתונתם עברו לגור בעירו של יעקב "ירושלים" ואני הייתי נוהג לבקרם בכל הזדמנות לטייל בשכונת"מקור חיים" ו"טלבייה" ולבלות איתם בבתי הקפה של רחוב יפו.

בהמשך כשעברו למושב "נורדיה" נוהגים היינו לנסוע לבקרם בשבת בבוקר ואת ריח החמין המלא ב"קוקלות" היינו מריחים כבר בכניסה למושב. בחורף נהנינו מהאווירה החמה שיצר תנור העץ שיעקב בנה מדוד שמש ישן.

במשך שאר חודשי השנה זכינו להרגיש את האהבה וקבלת הפנים החמה  שרחל הרעיפה עלינו כשהיא מפללת ומבקשת שרק נבוא לבקר,ואכן היה כיף גדול להגיע אליהם ולראות משפחה חמה וידידותית עוזרת זה לזה ומחוברת מאוד.

לי היא תמיד קראה "עודי" ואת אחיה אברהם אהבה אהבת נפש עוד מצעירותינו כאשר הוא בטוב ליבו תמך והגן עליה.

 גם כיום לאחר מותה בנותיה שהשאירה אחריה ובמיוחד בתה שוש מזכירים לי אותה ביחס, בחיבה ובנדיבות אין קץ ואי אפשר שלא להזכיר את יעקב בעלה שתמך עזר ואהב אותה בכל מצב.

 ביום מותה ישבתי ליד מיטתה ראיתי בגוויעתה ועשיתי את כל המאמצים שתקבל את המורפיום שהקל על ייסוריה וסייע לה לצאת מהעולם ברוגע ובשלווה.

ביום ה 30 למותה עלינו אל קברה ואני מצרף לסיפורי זה את מה שכתבתי והקראתי ליד קברה...

4 אוקטובר 2006

לרחל,

באנו לכאן היום להוביל את רחל אחותנו בדרכה האחרונה. ואני תוהה.... להוביל את רחל? להוביל?

זה ממש לא מתאים לאופייה כי רחל תמיד הובילה את כולם... דאגה, טיפלה, הכינה והתכוננה מראש כאשר כל דאגתה להווה ולעתיד הייתה ליעקב, לבנותיה ולשלומית.

בנערותה הכרתיה כחרוצה, דעתנית, עומדת על שלה, עקשנית אבל לא ווכחנית, יודעת לשמוע ולקבל רק את מה שנראה לה נכון.

רחל תמיד התעדכנה בכל החידושים ובכל המכשירים המתוחכמים שיכלו להקל על החיים ותמיד הייתה ראשונה לבקש ממני לקנותם עבורה, הכי חדשים והכי משוכללים ולא משנה המחיר.

את כל האחים ויתר המשפחה "הלכנו" לבקר אך לרחל ויעקב תמיד "נסענו"... בתחילה ל"ירושלים" ליד הרכבת  ובהמשך ל"נורדיה" ותמיד ידענו מה מחכה לנו... הכנסת אורחים, חמימות, אהבה והרבה הרבה "קוקלות" מהחמין המיוחד שהכינה.

אך כמו תמיד לכל דבר טוב יש גם סוף והנה אנו עומדים בסוף של תקופת חיים צנועה, שקטה, אך מלאת אושר ואהבה.

בשם משפחות עברי, הברי וחבשוש, ברצוני להודות על ההקשבה ועל בואכם לחלוק לרחל את הכבוד האחרון.

יהיה זכרה ברוך!!!

סופר ונכתב ע"י עובד עברי (הברי) בפברואר 2011

אהרון הברי   (1934-2005)

אם את רוב חיי אחי ואחיותיי הכרתי מסיפורי אבי ואמי או מהתקופה שכבר בגרתי, עם אהרון אחי הגדול ממני ב 5 שנים חייתי וגדלתי והספקתי ליהנות מטוב ליבו כבר מגיל צעיר. זיכרונותיי מתחילים בערך בגיל 7-8 שאהרון נותן לי סיבוב באופניים שהיו לו, משחק איתי משחקי שכונה עם יתר ילדי השכנים בדרך כלל הוא בתפקיד האבא רשלה בתפקיד האמא ואני ורבקה חימו בתפקיד הילדים.

כשבגר הפך לאח הגדול שתמך ועזר יחד איתי לאמנו החולה.

אהרון לקח על עצמו את ניקיון הבית, אבק וספונג'ה ואני העדפתי את המטבח עם אמא. לצערי רק בגיל מבוגר יותר התחלתי להבין אירועים שונים שהיו קשורים לי ולו.

אירועים שנבעו מהעובדה שלאחר שכיהן כ - 5 שנים כבן הזקונים של המשפחה באתי אני וקלקלתי לו ומבלי שארצה ירשתי את מקומו.

אך אהרון שבחר ללמוד מקצוע טכני בבי"ס מקס פיין יצא מהר לשוק העבודה והתחיל להרוויח כסף זכור לי שגם אני עבדתי בחופשת הקיץ במפעל לייצור תנורים שאהרון עבד בו ושם ראיתי את ההערכה הרבה שהבעלים יפה ואשתו רחשו לו על חריצותו ועל מסירותו.

כל מה שבקשתי, משחק או מתקן כלשהו שהייתי צריך להכין בבית הספר אהרון הכין בדייקנות ובצורה היעילה ביותר. כל תקלה בבית שהייתה אצל האחים אהרון תיקן עם ידי הזהב והמזג הנעים.

כשהתגייס לצבא הלך לשריון ומהר מאוד היה לבן בית אצל המג"ד שלו רס"ן זהבי.

כשהשתחרר פתח עסק של ייצור דודי שמש יחד עם שותפו יוסף שרעבי אך שוב עקב טוב ליבו של אהרון ורצונו לסייע לעולים החדשים, הם נשארו עם דודי שמש תוצרת "נחשון" והוא נשאר עם הצ'קים והשטרות ללא כיסוי.

וכך לאחר מספר שנים החל לעבוד במגדל שלום מייד עם השלמת בנייתו.

וכשבקרתי אותו שם ראיתי ונוכחתי לדעת שהוא הגיע למנוחה ולתפקיד שהתאים לו להפעיל אנשים ולחיות במחיצתם, לצערי אהרון עישן הרבה, ונהג להשלים כספים למשכורת ע"י ריסוס בתים וחצרות ברעלים שונים לעיתים ללא מסכה.

כמה שניסינו אנו האחים ללחוץ עליו להפסיק לעשן, או לפחות לא לעסוק ברעלים לא הצלחנו ואכן אהרון שילם על כך וחלה במחלה ממארת שכלתה את חייו יחסית בגיל צעיר.

אני אזכור את אהרון כאח שרצה תמיד לעזור בעל ידי הזהב והלב החם שממשכורתו מימן לי שיעורים פרטים להם הייתי זקוק אחרי מות אימי ועל כך אודה לו כל חיי.........

יהי זכרו ברוך!!!

נכתב וסופר ע"י עובד עברי 

עודד (עובד) עברי (הברי) (       -1939)

ילדותי בשכונת נווה צדק התנהלה על מי מנוחות מלאה משחקים וחוויות של רחובות ושווקים.

כבן הזקונים של הורים מבוגרים כשמעלי 6 אחים ואחיות הרגשתי את תשומת הלב והפינוקים, היות והייתי תלמיד טוב יחסית, לא היו בעיות עם הורי והם היו מתגאים בבנם הצעיר והיחיד שלומד בבי"ס "אליאנס" וכבר בגיל 8-9 פולט משפטים בצרפתית.

 זכור לי שהייתי ילד עם בטחון עצמי אותו "רכשתי" כנראה בבית בו גרתי ובבית שממולו.

שפר מזלי ובקומת הקרקע של ביתינו היו רק בנות בגילי וצעירות יותר וכך גם בבית שממול  ביתי וכבר בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי עם שתי "חברות" שהתחרו על התואר.

"אהובה אברהם" שגרה בקומת הקרקע בביתי ו"רבקה חימו" שביתה היה מול ביתי, נוהגים היינו לשחק בכל המשחקים שהיו נהוגים בתקופה ההיא, ובמרבית הזמן מחוץ לבית כשנמאס לי לשחק עם הילדות שחקתי עם חברי "שלמה מזרחי" ועם חברי לספסל הלימודים "יחיאל חיון" ו"אלכס שטיינברג".

 בשכונת נווה צדק עד שנת 1947 התערבבנו יהודים מכל העדות וערבים משכונת מנשייה שהייתה צמודה לשכונתינו ושהגיעו אלינו בעיקר כדי למכור את מרכולתם שכללה ירקות, פירות וביצים.

נוכחותם התמעטה ולקראת ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר  1947נעלמו לחלוטין, וברקע התחלתי להרגיש במתח שהיה שונה מהמתח בו חיינו קודם לכן תחת המנדט הבריטי.

שלטון המנדט בשכונתינו כמעט ולא הורגש היות והחיילים הבריטים חששו להכנס לשכונתנו שהיתה מלאה בסמטאות ורחובות צרים , ובכל פעם שניסו לעשות זאת נרגמו באבנים, כאשר במספר מקומות לאורך רחוב שבזי בנו הצעירים בשכונה מחסומי אבנים, ברזלים וריהוט ישן.

החל מסתיו 1947 התחלתי לחוש בעצמי את  המתח התחילו צליפות על בתים בשכונה מכיוון שכונת מנשייה וממסגד "חסן בק" וכמעט בכל יום נהרגו אנשים ע"י צלפים..

בכל פעם שהגעתי הביתה ועליתי במדרגות לקומה השנייה הייתי נאלץ לזחול עד לכניסה לדירתנו כדי לא להיפגע מהצליפות.

מייד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 גברו היריות עלינו ובכל הארץ פרצו קרבות והתנכלויות ליהודים בדרכים ובערים המעורבות.

בשכונתנו התחלנו להתרגל לשגרה, לימודי בבי"ס  אליאנס הופסקו ובית הספר הפך למפקדת אצ"ל.

בתחילת 1948 בנוסף ליריות ולצליפות התחלנו להיות מופגזים ,היריות וההפגזות גברו עם תחילת ההתקפה והכיבוש של שכונת "מנשייה" הערבית ובאחד הלילות הגשומים של תחילת 1948 התעוררתי בלילה לאחר ששמעתי פיצוץ עז, כוסיתי בטיח שנשר מהתקרה ובמי גשמים שזלגו עלי וזאת כתוצאה מפגז מרגמה שהתפוצץ על גג ביתינו העיף את רעפי הגג ואת תקרת "הרביץ".

התעוררנו מהשינה  בבהלה ועברנו אני ואהרון אחי לחדר הורינו, שם חיכינו ערים לבוקר.

כבר למחרת העביר אבינו אותנו לביתנו שברחוב נחלת בנימין 74פינת דרך יפו ת"א ותוך זמן קצר הוסיף לחדר מטבח ושירותים על הגג ,שם גרנו במהלך מלחמת העצמאות.

 מיד עם הכרזת העצמאות בחודש מאי 1948 התחלנו לראות מטוסי קרב חגים בשמי תל-אביב.

 ביום 18 למאי 1948 בעוד אני ואחי אהרון נמצאים על גג חד המדרגות בקומה החמישית, ראינו 2 מטוסי קרב מגיעים מצד מזרח ,צוללים מעלינו ויורים במקלעים, שנינו חשבנו שהמטוסים יורים עלינו ותוך שנייה ראינו גם שתי פצצות יורדות מכל מטוס ותוך 2-3 שניות שמענו פיצוץ עז והדף שהעיף אותנו מהגג העליון לתוך הגג התחתון, הפצצות נפלו בתחנה המרכזית הישנה וגרמו להרג של כ 100 אזרחים.

אימי שהייתה דאגנית מטבעה התחילה ללחוץ על אבי שייקח את בן זקוניה למקום אחר היות ולטענתה זו כבר הפעם השנייה שבנה ניצל בנס.

ואכן כבר למחרת היום לקחה אותי אימי לרמת-גן כדי שאגור עם גיסתי דייזי ברחוב שרת 16.

היות ומביקורי הקודמים אצל אחי אברהם הכרתי את ילדי השכונה, המעבר היה קל במיוחד שהרגשתי עוד קודם לכן באהבתה של דייזי אלי.

 כשבועיים לאחר הגעתי ובאמצע משחק מחבואים עם ילדים מהשכונה שמעתי שוב.... את זמזום מטוסי ה"ספיטפייר" זמזום שדמה לזה ששמעתי בתל-אביב. כשהבטתי לצד מזרח שוב ראיתי שתי נקודות שחורות בשמיים.

 יתר הילדים נעמדו והסתכלו אך אני על סמך הניסיון עודדתי אותם לברוח ולהסתתר במערת הכורכר שהייתה על הגבעה היכן שהיום עומד בית האבות ברחוב שרת 14, מיד עם כניסתנו למערה, שוב נשמעו קולות של טרטור המקלעים ומיד לאחריהם קולות נפץ של פצצות.

 כשהשתרר שקט יצאנו מהמערה חזרנו לרחוב שרת (הקשת) פינת רחוב הפרסה שם ראינו מחזות קשים של הרוגים ופצועים. רק לאחר ההפצצה נודע לנו שבבתים שבסביבתנו ממוקם המטכ"ל של צה"ל .

כמובן שבעיני אימי היה זה הנס השלישי שעזר לי להישאר בחיים ולכן  נשארתי ברמת גן עד סוף מלחמת העצמאות ואז הוחזרתי שוב לחיקה של אימי ומיד עם תיקון גג הבית חזרנו כולנו לרחוב שבזי שכונת ילדותי לחברות שנעזבו ולחברים שאליהם  התגעגעתי....

לקראת שנות ה – 50 אני ושלמה מזרחי חברי העתקנו את פעילויותינו לאזור רחוב שד"ל בתל-אביב וזאת עקב הצטרפותנו למקהלת בית כנסת "אוהל – מועד" ולימודינו ליהפך לחזנים ולקוראים בתורה .

ברחוב ממול לבית הכנסת גרו שתי ילדות שהיו חברותינו ...הראשונה ניצה דרשן והשנייה אביבה בן דוד כמובן שהן לא ידעו מהחברות שברחוב שבזי ואנו לא טרחנו לספר.

לאחר מותה של אימי ז"ל ולאחר הניסיונות שלא צלחו להפעיל את הבית בשבזי במתכונת של משפחה, החליט אבי למכור את בית המשפחה בשבזי 34.

 אבי עבר לגור בדירת הגג שבבניין בנחלת בנימין ואותי העביר לגור עם אברהם ודייזי ברמת גן.

 המעבר גרם לי להחליף בית ספר מתיכון גאולה בתל אביב עברתי לתיכון "דביר" כשנה לאחר שגרתי עם דייזי ואברהם הושלמה בניית הבית בשרת 16 ואני עברתי להתגורר במקלט הבית ולקבל את שירותי הכביסה והמזון מדייזי אשת אחי אברהם.

חיי כנער צעיר ברמת גן מנותק מחברותי וחברי ילדותי אילץ אותי לחפש חברים חדשים ברמת גן.

 כמו נערים אחרים נמשכתי ל"עמק" ליד קולנוע אורדע לשם הגיעו נערים ונערות מהשכונות השונות של רמת גן ומהר מאוד מצאתי את עצמי כחלק מחבורה של נערים בוגרים ממני שצירפו אותי לחברתם... כנראה על רקע של צבע ומוצא.

החבורה שבראשה עמד יוסל'ה החסון שלא פחד להרביץ למי שצריך בלטה בעיר וכל יתר הנערים פחדו ממנו, די מהר הבנתי שאני מתחיל להתדרדר במדרון ומילד ונער נחמד,  חברותי וטוב לב הפכתי לחלק בלתי נפרד מחבורה בריונית  ומפחידה.

התחושות היו מנוגדות, מצד אחד כל הנערים ידעו שצריך לכבד אותי ולהתנהג יפה אך מאידך הבנתי שהתנהגותם נובעת מפחד החבורה אליה אני משתייך.

לאחר מחשבה עמוקה החלטתי ביזמתי שצריך לשנות כיוון וחיפשתי לעצמי פנימייה כדי שאוכל להתרחק מהחבורה וגם לקבל את השירותים שהייתי זקוק להם. די מהר גיליתי את בית ספר הטכני של ח"א בחיפה. נרשמתי, נבחנתי והוסמכתי כמכונאי מטוסים לימודים שהובילו אותי ישירות לח"א בו שירתתי עד שנת 1985.

נכתב ע"י עודד (עובד) עברי (הברי) במרץ 2011