"מורה נבוכים"

סיפור מאת עודד עברי

 זהו… סיימתי את לימודי במכללה לחינוך והנה אני הולך להיות מורה בישראל…. אבל בעצם… רק מתמחה! רגע אבל…. בכל זאת מורה! 
מה יהיה? האוכל? מפחיד! ומיד אני נזכר בעצמי כילד יושב בכיתה ומקשיב למורה היודעת הכל ושולטת בנו הילדים, כמנצחת בתזמורת וכולם יושבים ומקשיבים… האם למדתי מספיק? האם אדע את התשובות לשאלות שאשאל?

יום ראשון…. בית-ספר גדול…. אני צועד במסדרון בדרכי לכתה שניתנה לי, הולך ביראה במסדרון והנה חדר המורים… אני בודק את הופעתי בהתרגשות.הנה חדר המנהל… תחושות פחד ששולחות אותי עשרים שנה אחורה, אני מהסס, לבי דופק והנה דלת הכיתה ומבלי שאבחין איך… אני בפנים, מסתכל בילדים והם בי, מנפח את חזי מותח איבריי להראות גדול יותר, מבוגר יותר, רגליי מוליכות אותי פנימה, ואני רוצה לשבת ליד התלמידים להתחבר ולהתמסר למורה שיבוא וינחה ואוכל לנוח ולא להתרגש ולא לפחד כל כך מהיום הראשון לו חיכיתי וציפיתי הרבה הרבה זמן.

אך המציאות והתפקיד מוליכים אותי לבמה, לעבר הלוח, אני מסתכל בילדים והם בי, רגע של שתיקה ומבוכה הדדית, אך הנה פתאום ובאורח פלא, אני מוצא את עצמי מתקשר, מנסה להכיר, לגשש וליצור אוירה נינוחה…. השיעור מתחיל וקולח, הילדים מתעניינים ושואלים ואני נהנה וממש מתפעל מעצמי ובעיקר מתפלא, הייתכן שעברו 45 דקות ביעף והשיעור נגמר והצלצול הופעל?

וכך עוברים להם הימים וכבר הספקתי להעביר עשר שעות הוראה בכיתה ובטחוני העצמי עולה באיטיות,אבל בהתמדה ומאפשר לי לענות… מקצועי? "מורה"! על שאלות הסובבים במה אתה עוסק?

נינוח מתרווח אני בחדר המורים, מקשיב לעמיתיי המורים והמורות, מלקט אירועים שקרו ומנסה לאגור לתוכי גם מניסיונם של אחרים וותיקים ממני. אין ספק שהשהייה בחדר המורים, מקנה לי יותר ויותר בטחון ומאפשרת לי ליהנות ממעמדי ולהרגיש כאילו אני טס במחלקה ראשונה ולא במחלקת תיירים. אמנם הכיסאות לא מי יודע מרווחים… והקפה לא מי יודע טעים… ואין דיילות ואי אפשר לנמנם, אבל בכל זאת, הרבה יותר טוב מאשר לרוץ במסדרון או בחצר אחרי הכדור, או להכין מהר מהר בעמידה בצד את השיעורים ששכחתי להכין לשיעור הקרוב.

אתמול נקראתי לראיון רציני ראשון עם מנהל בית-הספר ושוב חוזרת ההשוואה שמחזירה אותי אחורה שנים רבות, למפגש לא נעים עם מנהל בית-ספרי, יחד עם מורתי, בגלל איזו שטות שעשיתי… שטות, שהשתכחה מזכרוני, אך הפגישה נשתמרה גם נשתמרה…. בהמתנה ליד הדלת מחכה למורתי שתגיע, החשש והמחשבות המתרוצצות במוחי מה אומר? איך אתרץ? 
אך הראיון והפגישה עוברים להם חלק, אני בעיקר מקשיב בקשב רב על ציפיות נהלים ותקנות. על בקשת המנהל לשמוע ממני על ה"אני מאמין שלי" אני עונה בפתגם, אותו גבשתי לעצמי עוד בהיותי תלמיד צעיר ועונה… "חנך לנער על פי דרכו" ומוסיף ו"מכל מלמדי השכלתי" פתגם אותו אימצתי כשהתבגרתי והבנתי שללמוד מניסיונם של אחרים הוא מאוד חשוב וקל להשגה. שוחחנו בנושא וקבלתי ממנהלי את ברכת הדרך…
עוד שבועיים יום הורים ואני מתכונן, משנן את השמות וליד כל שם מתלבט מה לכתוב? איך לדון את תלמידיי? מה לאמר להורים על יקיריהם? האם אני מבאי ביתו של שמאי? או של הלל?
מה לאמר על תלמיד הנמצא איתי רק שעתיים שלוש בשבוע, להוריו שבנם הוא כל עולמם ושיישאר בנם לתמיד. אני ממשיך לעבור על שמות תלמידי, שמח בכל פעם שאני נתקל בשם של תלמיד טוב וממושמע בידיעה שביום ההורים אוכל לשמח את הוריו. אך לצערי לא כולם כך, מה אומרים להורים האחרים, איך מעבירים את המסר מבלי לפגוע ומבלי להעליב ובכל זאת להשיג את התוצאה החיובית המקווה…
"דילמא" קשה ואני מוצא את עצמי על קרניה, עובר מקרן לקרן,מתלבט, מתקן ומעדכן את הערכתי, מחפש סיבות… ולא אשמים, בודק ומקווה להגיע לשיתוף פעולה עם ההורים, מאמין ובטוח שגם הם רוצים שילדם ילמד, יצליח ויגיע להישגים, כך שיוכלו להתגאות בו. 
מה אומר ומה אדבר… משימה קשה!
אני נדרך ומוטרד מהתקרבותו המהירה של יום ההורים. רשימותיי מוכנות אך אינני בטוח לגבי הנימה. אני מתייעץ עם עמיתיי למקצוע ומגלה שמגוון הדעות והגישות רחב, אני מרגיש שאני חייב לגבש בעצמי את הגישה המתאימה ולהיות "הנחשון" של עצמי…
אני מגיע לבית-הספר לבוש יפה ומסודר, מתוח, אך מנסה לשמור על חזות נינוחה ומחייכת. הפגישות נערכות ואני מגלה בעצמי תכונות חדשות שלא ידעתי על קיומן תקווה, אופטימיות ואחריות.
בסיום הערב ולאחר מפגשי עם ההורים אני מרגיש שהתחזקתי כשחלק מכוח זה ניתן לי על-ידי ההורים.

יום שלישי 10 בבוקר, שיעור באמנות, אני יושב על כסאי צופה בתלמידי עובדים על נושא אמנותי וזאת לאחר הרצאה שנתתי בתולדות האמנות. אני מביט בהם חלקם רצינים, חלקם שוחקים ומשתפים פעולה ביחד ליצירה משותפת.
מבטי מתרכז בשני תלמידים ואני מגלה שלאחרונה אני מהרהר יותר ויותר בהם. האחד "ראובן" נער מתבגר נעים הליכות וביישן, והשני "שמעון" נער הנראה כמו גבר צעיר חסון מיישיר מבט זועם על סביבתו.
אני שם לב ,"שראובן" מנסה לבטא את עצמו בציור, מהסס ולא מצליח. "שמעון" יושב עם הגב לחבריו בהתרסה, צופה בחלון וכמו מנותק מסביבתו.
נתקלתי בתלמידי "ראובן" כבר בתחילת השנה, גיליתי ילד עם פוטנציאל גבוה, חכם, אך יחד עם זאת רמת הישגיו הייתה ירודה משמעותית. הסתקרנתי, ניהלתי איתו מספר שיחות, שבמהלכן הבנתי שאינו מאמין בעצמו וביכולתיו ודימויו העצמי נמוך. ניסיונותיי לתמוך בו ולעודדו צלחו בחלקם. שמתי לב ש"ראובן" התחיל לחפש את קרבתי בתום השיעור ובדרך לחדר המורים.
במפגש עם הוריו, התברר לי שיחסיו עמם טובים והחלטתי שאיעזר בהם כדי לתמוך ולחזק את תלמידי. בשיחה עם הוריו שלא בנוכחותו בקשתי שיתעניינו יותר בלימודיו והישגיו, שיעודדו, יתמכו ויתגמלו אותו כשיצליח. החלטנו להמשיך ולקיים קשר טלפוני שבועי.
אני מצידי השתדלתי בכל זמן פנוי לשבח אותו על הצלחותיו ולחזקו שיאמין בעצמו ושיהיה מודע ליכולותיו.
במקביל לפעילותי ולקשר עם הוריו, קיימתי שיחה מעמיקה עם מחנכת הכיתה ותיאמנו בינינו, לחזק ולעודד את "ראובן" לבטא את עצמו ולשבחו גם בשיעורים שהיא נמצאת עימו. ואכן שיתוף הפעולה הצליח, ראובן התחזק, העז והוא כיום בדרך להישגים נוספים.
השיעור באמנות נמשך, "ראובן" המשיך לעבוד בשקידה, הנאתו מהעשייה נראית לעין. גם המחנכת דווחה לי לאחרונה, שחל שיפור בהישגיו במקצועות האחרים.

הסטתי את מבטי ל"שמעון" שהמשיך לבהות בחלון כשמדי פעם בפעם מציץ הוא לעברי בהתרסה, ממתין לראות אם אגיב ואיך… אני מנסה להלחם בהרגשה של תסכול שמשתלטת עלי, שואל את עצמי, מה עוד לעשות שלא עשיתי…
אני סורק את ניסיונותיי, מנתח אחת לאחת את הדרכים אותן ניסיתי כדי להגיע אל ליבו… ניסיתי, בכל הדרכים הפדגוגית אותן למדתי בעצמי, התיעצתי עם המחנכת ויתר המורים, אימצתי דרכים לא שגרתיות וכל ניסיון שלא צלח דירבן אותי לנסות דרך חדשה, אך לצערי אני במחצית השנייה של השנה ואני ממשיך לנסות.
"שמעון" התנהגותו ותגובותיו, גרמו לי להרהר ולהתלבט במקצוע ההוראה והחינוך בו בחרתי, "שמעון" מחד, גרם לי להתפעם מהשונות הרבה של דרכי החינוך ומהעובדה, שהעשייה החינוכית שלי כמורה, לא מסתיימת בתום שנת לימוד כלשהי, אלא תמשיך כל הזמן. מאידך נאלצתי לחשוב שאולי המציאות חזקה מכל תיזה חינוכית ועלי החובה להתאים את עצמי כאדם וכמורה למציאות זו.
לשמחתי המקרה של "שמעון" הראה לי שבחירתי באני המאמין של "חנך לנער על-פי דרכו" הייתה הבחירה הנכונה והיא שגורמת לי לא להתייאש ולהמשיך לחפש ולמצוא את השילוב של תבונה ורגישות, כדי ליהפך למורה ומחנך בישראל.