את אבי זכריה (יחיא) הברי בן עובד הכרתי ביום שבת חורפית בשנת 1944 בהגיעי לגיל חמש.
אבי עמד לידי בבית הכנסת בנווה צדק ואני עולה לתורה בעצמי. "עולה" משמעותו עולה על דרגש קטן מעץ שהוכן במיוחד לנו הקטנים, כדי שנוכל להגיע ולקרוא מספר התורה.
כמובן שהקטע שקראתי נגע לבן הקטן בשבטי ישראל… הלא הוא "בנימין זאב יטרוף וגו'…" בפרשת ויחי בספר בראשית.
אני קורא בגאון ובקול צלול מברך בסיום ולא מתבלבל בין "בחר"… "לנתן"…
אבי עוזר לי לרדת מהדרגש מנשק בראשי וכולו מדושן עונג מבנו הצעיר שזכר בעל פה הן את הברכות והן את קטע "השישי" כולו.
ומאז ראיתיו כל שבת בבוקר כשהיה "מנסה" להעיר אותי משנתי בשעה 06:00 וברקע שמעתי את הפצרות אימי… תן לו לישון!… תן לו לישון!…
אך הפצרותיה לא הועילו ואני נאלצתי לקום, להתרחץ להתלבש וללכת לבית הכנסת שם ניסיתי להמשיך לישון, מעמיד פני קורא, אך הגערה והשאלה של אבא באיזה דף אנו קוראים, לא אפשרה לי לעצום את עיני… וכך ללא ברירות רבות נאלצתי ללמוד בע"פ פסוקים שלמים מפרשות השבוע.
הקימה בשבת בבוקר מוקדם כל כך, הייתה סיוט שהוליד מאוחר יותר את חוש האלתור, וכך בגיל תשע בעידוד אימי, נרשמתי למקהלה של בית כנסת "אוהל מועד" הספרדי.
כדי לקבל פטור מלא..ספרתי לאבי שמלבד מהשתתפותי במקהלה אני לומד בבית הכנסת להיות גם "שליח ציבור".
ברור היה לי שהוא לא יאמין לי…ולכן הזמנתי אותו לבקר בבית הכנסת "אוהל מועד" ..לא לפני שתיאמתי עם ה"גבאי" שבאותה שבת אכן אשמש כשליח ציבור ואקרא חלק מפרשת השבוע.
אבי לא התעצל ואחרי שסיים את תפילתו בבית הכנסת התימני הגיע ל"אוהל מועד" והספיק לשמוע אותי שר "סולו" במקהלה ולהווכח שאני אכן קורא בתורה מפרשת השבוע בסגנון ספרדי מסתלסל….
כמובן שהפטור ניתן….. ואני הרווחתי עוד שעתיים שינה בבוקר של כל שבת.
מרגע זה ואילך כמעט ולא ראיתי את אבי שיצא לעבודה מוקדם בבוקר וחזר בשעות הערב המאוחרות.
הפגישה וההיכרות השנייה והמחודשת הייתה לאחר מותה של אימי, שלפני מותה השביעה אותו שיטפל וידאג לבנה הצעיר. הוא מאוד רצה… אך לא ידע איך, הוא הרעיף עלי כסף דאג להביא הביתה בתורנות את אחיותיי הנשואות ואת אחי ראובן ואשתו רות כדי שידאגו לי וישמרו על אוירה ביתית עבורי. השיטה שבה בחר להמשיך ולהפעיל את בית המשפחה ברחוב שבזי 34 שבקה חיים לאחר 2 סבבים של תורנות, כאשר בית המשפחה הפך מבית מגורים לבית משוגעים.
כל אחות ואחות הביאה את שיטותיה והעדפותיה איך לפנק אותי ואת עצמה, כאשר שתיהן מתחרות מי יעשה פחות, מי ינקה פחות, מי יבשל פחות וכמה פעמים בשבוע נלך להצגות יומיות בקולנוע עדן, אופיר ואלנבי.
מיד לאחר 2 חודשי הפינוק, הזלילות של עופות צלויים, הממתקים והפירות הכי טובים שנקנו בכספו של אבי מהשוק השחור, הגיעה מלכת הסדר, הניקיון המשמעת והסגפנות, כל העופות הצלויים פינו מקומם לצלחת מרק עצמות והעקרון המנחה שלא קונים מהשוק השחור, נשמר ואין יותר סרטים ופינוקים. התחלופה והשתנות שיטת הניהול בלבלה אותי כל כך וגרמה בהכרח לירידה ברמת הלימודים והמשמעת ודחפה אותי לחפש חיים מחוץ לבית.
אבי בחושיו הטבעיים הבין שחייבים לעשות מעשה ולהתקרב אלי, ואז הציע לי בחופש הגדול לעזור לו בעבודתו.
הימים היו שנות ה – 50. שכונת "צהלה" נבנית… בתים קטנים צמודי קרקע וכל בית כזה זקוק לגדרות ולשבילים מאבני ירושלים שהיו אז באופנה.
העבודה המשותפת קירבה אותנו מאוד ופתאום גיליתי אבא חדש, חכם, מודרני, ליברלי יחסית לתקופה ולמקום ממנו בא, אוהב נשים ובעיני בעל ידי זהב.
הוא גילה בן חרוץ ונבון שמסוגל למצוא את האבן המתאימה ביותר להשתלב באבנים שמצידה בגדר או בשביל, תכונה שחוסכת להרים ולסחוב 3-4 פעמים אבנים שונות, כדי להניח אחת במקומה המתאים.
הפסקות האוכל אפשרו לשוחת וללמוד על העבר של משפחתי על אביו ואימו, שגם בגיל 67 הרגיש הוא בחסרונה, להבין את הסיבות לאהבה הגדולה שהייתה בינו לבין אמי והרבה על עברו דרך הגעתו ארצה עם אביו, אימו החורגת, אשתו, בתו שתי אחיותיו ובתה של אימו החורגת. כל פעם ששאלתי.. הוא סיפר וסיפר… עיניו נוצצות וכאילו מודות לי על השאלות ועל יכולתו לספר את סיפורו, וכך ישבנו לנו הארכנו בהפסקות האוכל ורקמנו יחסים של אב ובן בפעם הראשונה כשאני בגיל 15 והוא בן 67-68. גם העתיד עלה על הפרק והופתעתי מכך שהוא התייעץ איתי וחיפש את תגובתי להחלטתו להינשא לאישה נוספת … ואז העליתי את הרעיון שאעבור לגור לבד בחדר ששימש כמקלט בבית ברחוב שרת 16 ברמת-גן והוא ימשיך לגור בתל-אביב ברחוב נחלת בנימין 74 על הגג עם אשתו החדשה יונה.
|